Scroll down for Hebrew
If I were an angel I’d put up the no vacancy sign and hold the door shut so that no more angels come up to the sky. In the mean time I put my hopes on the people who push the rock of reconciliation, peace and tolerance up Humanity Hill. Against gravity. Against all odds and criticism. Doing everything, but everything in their power to prevent the next casualty.
I got to meet those people at the joint Israeli-Palestinian Remembrance Day ceremony in Tel Aviv last week, an inspiring and tastefully-orchestrated event by Combatants for Peace and the Bereaved Families Forum. It felt so natural that I actually had to step outside of myself to realize how extraordinary this event really was.
A brave and grounded bunch of people who came together to commemorate not only their loss but also that of ‘the other’. It’s not easy to hug someone else’s grief, especially when they are considered one with ‘the enemy’. And still. People came specifically on this difficult day to do what felt right for them; sharing each other’s grief with the understanding that it doesn’t have a quantifiable limit. That if I recognize yours it doesn’t leave less for myself.
There were voices that said that it’s inappropriate to take a stand on Remembrance Day of all days, and I respect those with one reservation. Sure, if I raise the flag of the bereaved I am instantly free of blame (unless we’re talking about the extremists who instead of commemorating their own, took the time to stand outside the building and call us Natzis amongst other compliments). But I don’t think I need to have lost someone to be able to make an individual choice and do whatever feels right for me. That’s what freedom is all about no? So long as it’s done privately, without being obnoxious or hurting anybody I don’t see what’s the problem. Does anyone really think that the angels sit up there complaining that we’re joining other angels’ families to cry together?
And speaking of heaven, why the hell is it so unusual to recognize another person’s grief? How come we’re the minority who dare to stand together? How??
The answer as I heard beaded throughout the speeches at the ceremony is simple: we just don’t know each other. And what’s easier than entrenching in our victims-corner, assuming that the stranger is harsh/evil/stupid/lower than me? Of course it works wonders with the consciousness of an occupying nation with a perfectly maintained Holocaust alibi, or that of an occupied nation that fights with anything and everything.
Every single speech started with ‘I hated them because I thought they all want to kick me out/ kill me/ etc.’ and ended with ‘as soon as I met them I realized I was wrong; that they are not all the same, that there are lots of good Jews/Arabs’. And voila! Our conclusion. There is another way, and it begins with black turkish coffee and two ears. The first step will be hard. Even painful. Because we are so used to this way. But ask anyone who walks the walk and they’ll agree that it’s worth the humility.
When my late grandfather opened his law firm, he invited the neighboring Arab judges to be his honorable guests. I have not a single doubt in my mind that had he known terror would take him away from us, he still wouldn’t regret living in love.
We are still here. With a heart. And a choice recurring each moment. To arrive at the sky full of regrets, or full of hope.
מלאכים מקורקעים
אם הייתי מלאך הייתי תולה את שלט האין כניסה ומחזיקה חזק את הדלת כדי שלא יגיעו עוד מלאכים לשמיים. והייתי מודה כפי שאני מודה בעודי בחיים, שיש אנשים שעושים כל שביכולתם לדחוף את סלע הפיוס, השלום וסובלנות במעלה ההר. כנגד כוח הכבידה. כנגד כל הסיכויים וכל הביקורות. לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלא יתווספו לנו חללים.
את אותם אנשים זכיתי לפגוש בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, יוזמה מרגשת, רגישה וחזקה של ארגון המשפחות השכולות וארגון לוחמים לשלום. הרגיש לי כל כך טבעי להיות שם שאני אפילו לא יודעת איך להתייחס לזה בכתב. זה כאילו שאני צריכה לצאת מהתודעה של עצמי ולהעמיד פנים שאני מישהי אחרת כדי לקלוט עד כמה לא שגרתי היה האירוע הזה.
אנשים אמתיים כל כך ואמיצים כל כך. קומץ לא גדול אך בהחלט לא קטן, שהתאסף כדי לכבד לא רק את אובדן יקיריו אלא גם את האובדן של ‘האחר’. יש משהו ביכולת להכיל אבל של אדם זר שכאילו ‘אינו חלק מהקולקטיב שלנו’ (באמת?) שהוא בכלל לא פשוט. ועדיין. כמות בלתי מבוטלת של אנשים נאספו דווקא ביום קשה ושנוי במחלוקת שכזה ועשו את מה שבעיניהם הייתה הפעולה הנכונה ביותר בשבילם. להתאחד ולהתייחד. להכיר בעובדה שאין גבול כמותי לצער. שזה שאני רואה אותך באבלך, לא אומר שנשאר לי פחות לשלי.
היו קולות חבריים יותר ופחות שאמרו שביום הזה לא מתאים להביע עמדה, ואני מכבדת אותם. אז נכון שברגע שארים את דגל השכול הפרטי שלי כאילו פטרתי את עצמי מתירוצים (אלא אם מדובר באנשי הקיצון שחשבו שזה לגיטימי לקרוא גם לאנשי המשפחות השכולות נאצים ועוד שלל מחמאות – אבל כבר מזמן הבנתי שלא מודדים את הרוב על פי הקיצון), אבל אני באמת חושבת שאף אחד לא צריך תירוץ כדי לציין כל יום חג או אבל בצורה שנראית לו לנכון. כל עוד זה נעשה בפרטיות, לא באופן מוחצן או פוגעני, מה הבעיה? באמת נראה לכם שהמלאכים יושבים שם למעלה וכועסים שהתכנסתי עם משפחותיהם של מלאכים אחרים כדי להתגעגע ביחד?
ולמה זה כל כך שערורייתי להכיר בכאב של האחר? איך זה יכול להיות שאנחנו המיעוט שבוכים יחד? איך?
התשובה שעולה לי מהנאומים בטקס המשותף היא שאנחנו פשוט לא מכירים אחד את השני. ומה יותר קל וטבעי מלהתבצר בקורבנות ולדמיין שהלא-מוכר הוא קשה/טיפש/אכזרי/נמוך ממני..? זה גם אחלה למצפון של עם כובש עם אליבי ‘שואה’ מצוחצח למשעי, ובאותה מידה למצפון של עם נכבש שלא בוחל באמצעי לחימה.
כל נאום התחיל ב’שנאתי כי חשבתי שכולם רוצים להעיף/להרוג אותי/להרע לי’ והסתיים ב’ברגע שפגשתי אותם גיליתי שטעיתי, שיש גם הרבה יהודים/ערבים טובים’. והרי לנו מסקנה. יש דרך אחרת. והיא מתחילה בקפה בוץ וקמצוץ הקשבה. הצעד הראשון יהיה קשה. כואב. כי אנחנו כל כך רגילים אחרת. אבל כששואלים את כל ההולכים בדרך, כולם מסכימים שהיא שווה את הענווה.
כשסבי זכרו לברכה-ולפעולה הרים כוסית לכבוד פתיחת משרד עריכת הדין החדש, אורחי הכבוד היו השופטים הערבים מהסביבה והשכנים הערבים מהכפר הסמוך. אין לי ספק שאף לו ידע שהטרור ייקח אותו מאתנו, הוא לא היה מתחרט לרגע על הבחירה באהבה.
ואנחנו, אנחנו עוד פה. עם לב, וחופש בחירה. להגיע לשמים מלאי חרטה או מלאי תקווה.
YaLa Press 