One Friday morning in Utopia by Moriya Rosenberg, Israel (Hebrew follows English)

Friday 3rd of march – I jump out of bed at 5 a.m. after a sleepless night and drive to Utopia. And trust me, not a single word in this sentence is an exaggeration.

After a stereotype-busting Danish social experiment went viral on Facebook, (you can watch it HERE )  dozens of excited  groups called for an Israeli version. One month later, 105 people already stood at the doors of Utopia Production Studios (what are the chances?!) in Petach Tikva in the name of our torn society’s potential to live in harmony.

There were Ethiopians, Orthodox Jews, Palestinians, ‘Tel-Avivians’, Mizrachi Jews, Religious Zionists, hippies, businessmen and common-people. If I didn’t know any better I would have guessed it was the beginning of a good stereotypical joke. But that Friday in Utopia, Peace was tangible. It felt like returning home after a long trip. Like surfacing for air after a long dive. This morning felt like remembering who you truly are.

As the original social experiment promised it was a moving experience. But off camera is where the real magic happened. At the coffee station, identities were released to make room for humanity. In the changing rooms, stories were exchanged to let compassion and hope rise. Non-judgement was a non-issue, because it was suddenly feasible: Labels are clearly overrated and borders between people are a made-up ideas that evaporate as easily as they are conceived.

Running around in production gear ushering participants and signing release forms, I paused for a few stolen moments of grace to observe what was happening around me. I saw my great aunt and uncle, religious Zionists, sitting around the table with a left-wing hippy and three Israeli Arab ladies in hijabs joking about the slow pace of production. I found people who call their home Judea and Samaria take selfies with those who call the same land Palestine. I noticed how the secular participants cared that we finish in time so that the religious people are home before Shabbat. If I wasn’t a crucial cog in the wheel my head would have been spinning. We were home.

Moments like these remind me that Peace exists each time we strive for peace. Whenever we choose to let go of preconceptions and see the person in front of us and ourselves for what we really are… unique, irreplaceable, a one-time-only event. Peace is a choice. It’s not only a document for politicians to sign on, nor for armies to enforce. It’s a decision; the decision to acknowledge that we are all people.

That Friday 105 people from all corners of the demographic map bet on peace. And while in real life situation things are more complex than in the studio, I have zero doubt that anything we bet on together can become true. Like gender equality, like LGTB rights, like a black US president, like Israelis immigrating to Berlin. Who would have thought back in the 40s… that the logistic solutions are already there, waiting to catch us once we jump.

 

יום בהיר אחד באוטופיה

יום שישי השלישי במרץ – אני קופצת מהמיטה ב5 בבוקר לאחר לילה ללא שינה כדי לנסוע לאוטופיה. ותאמינו לי שאף מילה במשפט הזה לא מוגזמת.

לאחר שניסוי חברתי שנערך בדנמרק שבר את הלבבות הקשוחים ביותר בפייסבוק, עשרות טוקבקיסטים קראו לגרסה הישראלית המתבקשת. חודש בודד אחר כך, 105 אנשים כבר התכנסו ב -איך לא? – אולפני ‘אוטופיה’ בפתח תקווה בשם הפוטנציאל של החברה המפולגת שלנו לחיות בהרמוניה.

היו שם אתיופים, דתיים אורתודוקסים, פלסטינאים, ‘תל אביבים’, מזרחים, ציונים-דתיים, היפים, אנשי עסקים ואנשים ‘עממיים’. אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי מנחשת שזו התחלה של בדיחה סטריאוטיפית טובה. אבל באותו שישי – אוטופיה התקיימה. שלום פשוט ומוחשי. זה הרגיש כמו לשוב הביתה אחרי טיול מפרך. כמו לקחת נשימה עמוקה אחרי צלילה לעומק. כמו להיזכר מי אני באמת.

כמו שהניסוי המקורי הבטיח זו הייתה סצנה מרגשת לכל הדעות. אבל מאחורי הקלעים התרחש הקסם האמיתי. בעמדת הקפה זהויות הוחלפו בהזדהות עם ה’אחר’. בחדרי ההלבשה שיחות לבשו נימה של חמלה ותקווה גדולה. שיפוטיות נותרה מחוץ למשחק כי פתאום היה מאוד ברור שהדעות הקדומות מופרזות והגבולות המומצאים נעלמו כלעומת שנוצרו.

תוך שאני רצה מפה לשם במדי הפקה, מחתימה טפסים ומארגנת משתתפים, עצרתי לרגעים גנובים של חסד להתבונן במרחב. קלטתי את אחות-סבתי ובעלה, אנשי הציונות הדתית, יושבים סביב שולחן עגול עם שמאלני היפי ושלוש נשים ערביות בהיג’אב, מתלוננים בהומור על הקצב האיטי של ההפקה. מצאתי חבר’ה שקוראים ליהודה ושומרון בית, מצטלמים עם מי שמכנה את אותו אזור בדיוק פלסטין. שמתי לב שגם לחילונים היה חשוב שנסיים בזמן כדי שהדתיים יגיעו הביתה לפני שבת. אם לא הייתי בורג חשוב במערכת שצריך לשמור על קור רוח, בוודאי הייתי מסתחררת באותם רגעים. היינו בבית.

רגעים כאלו מזכירים לי שהשלום מתקיים בכל רגע שבו אנו מהמרים עליו. בכל בחירה לשחרר את הדעות הקדומות ולראות את מי שמולנו – ואותנו – כפי שאנחנו… ייחודיים, חד פעמיים. שלום זו בחירה. לא מדיניות שהפוליטיקאים חותמים עליה וצבאות משמרים. זו בחירה פשוטה לראות שכל אדם הוא קודם כל אדם.

באותו יום שישי 105 אנשים מכל קצות המפה הדמוגרפית הימרו על השלום. ולמרות שהחיים עצמם הרבה יותר מורכבים ביחס לאולפן צילומים, אין לי ספק שכל חלום שנהמר עליו יחדיו – יתגשם. כמו שוויון מגדרי, כמו זכויות הקהילה הגאה, כמו נשיא שחור וכמו ישראלים שמהגרים לברלין. קל לשכוח… אבל לרוב הפתרונות הלוגיסטיים כבר שם, רק מחכים לתפוס אותנו כשנקפוץ.

 

 

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s