בין ייאוש ותקווה – אור סרי, ישראל

unnamed (1)

בזמן החגים, כמו ישראלים רבים, הייתי בטיול בחו”ל. אז כשהמצב הדפוק הזה התחיל, הייתי בבועה שלי, וגם כשחזרתי העדפתי להישאר בה. אבל קשה להתעלם כשהחדשות תוקפות אותי מכל כיוון. ובינתיים כוחות הייאוש וכוחות התקווה נלחמים בתוכי, נאבקים ביניהם בזמן שאני תקועה באמצע.

הייאוש גורם לי לדפוק את הראש בקיר ולא להצליח להבין איך אין למידה מהעבר, ולמה אנחנו לא מגיעים כבר לסוף הידוע מראש – הפסקת אש – וממשיכים להקריב עוד ועוד חיים לחינם. התקווה מזכירה לי שלפעמים צריך ללכת בדרך הקשה, לאבד ולכאוב, כדי להגיע לסוף, גם אם הוא אולי ידוע מראש.

הייאוש לוחש לי שאולי צודקים כל אלו שאומרים שאין פתרון ושנידונו לחיות על החרב. התקווה אומרת לי שכלום לא קבוע, ושגם הברדק הנוכחי ייגמר. היא מזכירה לי שזו ריצה למרחקים ארוכים, ושהמצב הנוכחי הוא רק מהמורה בדרך לשקט המיוחל.

הייאוש מזכיר לי שנשברו שיאים של חוסר יכולת לנהל דיאלוג – מה שהתחיל כחוסר הקשבה ישראלי אופייני הפך להשתקה, לסתימת פיות ולאלימות. התקווה מזכירה לי שהקיצוניים עושים יותר רעש מהרוב המתון. היא מזכירה לי שבזמנים קשים כאלו התסכול נוטה להתפרץ בצורות שונות, ושלהגיב לאלימות באלימות רק יגרור עוד אלימות ולא פתרון. במקום, עדיף לגלות הבנה לתסכול, לשחרר איזה חיבוק ולנסות להנמיך את הלהבות לפני שיתלקחו.

הייאוש אומר לי שאין פה מקום לביקורת בונה, שבאה מתוך אכפתיות ורצון להשתפר, כי מפמפמים לנו שעכשיו צריך להתלכד בצורה עיוורת מאחורי המנהיגות חסרת המנהיגות של המדינה שהובילה אותנו למצב הדפוק הזה. התקווה לוחשת לי שאפשר לשנות את זה. היא לא יודעת איך, אבל היא יודעת שאפשר. היא מזכירה לי שהאמירה שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, היא לא קלישאה. היא מתעקשת שייאוש הוא גם הזדמנות, ושכשכלום לא עובד יש נכונות לנסות דברים חדשים.

הייאוש אומר לי שהוא ניצח, שכולם פה מיואשים ולא מאמינים שנוכל לחיות כאן בשקט. התקווה מזכירה לי שהיום יותר מתמיד אנשים מבדילים בין הציבור לבין המנהיגים, אנשים בונים גשרים אזרחיים, מעוניינים לשמוע ולהכיר את הצד השני ולהשמיע את עצמם באופן לא שופט, מאשים ומתלהם.

קשה לה, לתקווה, לעודד אותי. קשה לה להבטיח לי שיהיה בסדר וקשה לי להאמין לה. אבל יש לה, לתקווה, קלף מנצח. היא מזכירה לי שאני צעירה מדי בשביל להתייאש. שבגילי, עם עוד כמה עשרות טובות של שנים במקום הזה, אין לי את הפריבילגיה להרים ידיים, אלא יש לי את החובה לשנות את המצב. התקווה מעודדת אותי עוד ואומרת שאני לא היחידה, שאני לא נאיבית אלא אופטימית, שאני לא לבד בתחושה שלכל אחת ואחד יש את הכוח לשפר את המצב.

אבל איך?

אני לא יודעת, אבל יש לי קצה של רעיון.

כל הדתות והאידיאולוגיות שואפות להגיע לגאולה ולישועה, לצמצם את הסבל ולעשות את העולם טוב יותר. הדרך אל הגאולה ואל השחרור הקולקטיבי מהצרות אמנם שונה ביהדות, בנצרות, באסלאם, בבודהיזם, בקומוניזם, בקפיטליזם, בפמיניזם ובכל תורה אחרת, אבל אצל כולן הדרך לגאולה הקולקטיבית מתחילה בגאולה האישית. תיקון העולם מתחיל מהתיקון האישי.

אז אני משתדלת להיות מודעת לכך שלרע שקיים באחר יש בסיס דומה גם בתוכי, אני משתדלת לזכור שהפתרון לא יגיע מהאשמה פסיבית אלא מלקיחת אחריות ומיצירת פתרון באופן אקטיבי, אני משתדלת להבין שמה שמונע ממני את הגאולה האישית הוא בעיקר אני, והמודעות לכך היא בעצם הגאולה. אני מכירה בייאוש ובתקווה ששוכנים בתוכי ביחד, ומבינה שאם שניהם, השונים כל כך זה מזה, מצליחים לחיות יחד בתוכי, כנראה שבכל זאת יכול להיות טוב יותר.

Advertisements

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s